→ חזרה לספרייה הדיגיטליתמאמר

רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" גם בהגנת פרטיות?

רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" גם בהגנת פרטיות?

הערה – האמור להלן לא מהווה יעוץ משפטי ומבטא את דעתו האישית של הכותב בלבד.

באוגוסט 2024 אישרה מליאת הכנסת שתי רפורמות משמעותיות: האחת, רפורמת התקינה ופתיחת היבוא לתחרות, שזכתה לכותרת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" (קישור), והשנייה - תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות, אשר צפוי להיכנס לתוקף באוגוסט הקרוב.

בפברואר האחרון פרסמה הרשות להגנת הפרטיות להערות הציבור (המועד להגשתן חלף), טיוטת גילוי דעת בנושא הסכמה בדיני הגנת הפרטיות (קישור). גילוי הדעת נועד לשקף את הפרשנות המשפטית שתנחה את הרשות בהפעלת סמכויותיה המורחבות מכוח התיקון.

נקודה מעניינת שראויה לתשומת לב מיוחדת היא שבמסגרת תיקון 13 לא שונתה ההגדרה של "הסכמה" בסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות. ההגדרה נותרה "הסכמה מדעת, במפורש או מכללא" - כאשר "מכללא" משמעותה הסכמה משתמעת.

למרות היעדר השינוי בהגדרת ההסכמה בחוק, ניכר כי הרשות מבקשת לייבא לדין הישראלי את התפיסה האירופית של הסכמה, כפי שזו מעוגנת ב-GDPR. אולם, האם גישה של "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" אכן מתאימה במקרה הזה?

התשובה הקצרה היא לא, התשובה הארוכה לפניכם:

ההסכמה ה"אירופית" לפי ה-GDPR שונה מהותית מזו הישראלית: היא חייבת להיות מפורשת (explicit), ולא יכולה להיות משתמעת. היא צריכה להינתן באופן אקטיבי (opt-in) ולא כברירת מחדל. לדוגמא, המשך גלישה באתר או תיבת סימון שסומנה מראש לא ייחשבו להסכמה תקפה תחת ה-GDPR. לעומת זאת, הם עשויים להיחשב כהסכמה משתמעת תקפה בדין הישראלי, כל עוד מדובר בהסכמה "מדעת" – כלומר, שנושא המידע מודע למטרות השימוש במידע ולהשלכות הסכמתו.

ההגדרה המלאה של הסכמה ב-GDPR ב-Article 4(11) היא כדלקמן:

‘consent’ of the data subject means any freely given, specific, informed and unambiguous indication of the data subject’s wishes by which he or she, by a statement or by a clear affirmative action, signifies agreement to the processing of personal data relating to him or her;

הרשות בגילוי הדעת שלה קובעת שההסכמה צריכה להיות מ"רצון חופשי". ניכר שזה יבוא ישיר של freely given מהגדרת consent ב-Article 4 של ה-GDPR ושימוש במונח שלא קיים בהגדרת הסכמה בחוק הישראלי (כזכור, "הסכמה מדעת, במפורש או מכללא").

הרשות אף מגדילה לעשות ומציינת פרמטרים לבחינה האם ההסכמה היא מרצון חופשי, כגון "אופן קבלת ההסכמה (במפורש או מכללא; באופן אקטיבי או פסיבי)." – נשמע לכם מוכר? אם כן כי זו כי זו שפת ה-GDPR. אבל החוק מאפשר הסכמה מכללא, אז כיצד הסכמה מכללא יכולה להוות ראיה לכך שלא התקבלה הסכמה כדין?

לא רק שהאמירה הזו לא עומדת בקנה אחד עם לשון החוק, היא גם לא עומדת בקנה אחד עם הפסיקה. לדוגמא, פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין פרידמן (ע"ע (ארצי) 41179-01-24‏ ‏ ד"ר מרק פרידמן בע"מ – רויטל אלקנר‏, (פורסם בנבו 26/03/02025)), לפיו ככל שמידת הפגיעה נמוכה, הדרישה לקבלת הסכמה מפורשת פוחתת, ולהפך, אפילו במקום העבודה בו קיימים יחסים מיוחדים בין המעסיק למועסק (כתבתי על כך מספר מילים לאחר פרסום פסק הדין – קישור).

מדוע באופן כללי ניתן לומר שלא מומלץ להסתמך על הסכמה כבסיס לעיבוד אישי כאשר חל ה-GDPR?

אחת הסיבות העיקריות היא יכולת נושא המידע לחזור בו מההסכמה ולאיין את הבסיס החוקי להמשך העיבוד.

כך קובע Article 7(3) ל-GDPR:

The data subject shall have the right to withdraw his or her consent at any time. The withdrawal of consent shall not affect the lawfulness of processing based on consent before its withdrawal. Prior to giving consent, the data subject shall be informed thereof. It shall be as easy to withdraw as to give consent.

בין היתר נאמר כך בגילוי הדעת של הרשות:

" לעמדת הרשות, במקרים בהם נעשה שימוש במידע על אדם מתוקף הסכמה שהתקבלה כדין, והאדם נושא המידע מבקש לחזור בו מהסכמתו ולהפסיק את השימוש במידע על אודותיו, יש לבחון בחיוב קבלת בקשה זו גם במקרים בהם ההסכמה איננה הדירה מלכתחילה" (סעיף 46 לגילוי הדעת).

כן, לשפשף את העיניים ולא להאמין – יש לשקול מתן זכות חזרה מהסכמה גם במקרים בהם מלכתחילה ברור שלא ניתן לחזור ממתן ההסכמה. מה השיקולים שיש לשקול לצורך כך? אילו הנחיות ניתנות בעניין? על כך טיוטת גילוי הדעת שותקת.

הרשות מגדילה לעשות ואף קובעת כי "במקרים בהם התנהגותו של נושא מידע עשויה ללמד כי הוא מבקש בו לחזור בו מהסכמתו, או ללמד על כך שההסכמה ניתנה מלכתחילה באופן נקודתי או לזמן מוגבל, מומלץ כי בעל מאגר יפנה לנושא המידע על מנת לבחון האם הסכמתו עומדת בעינה" (סעיף 48).

הגישה הזו לעניין חזרה מהסכמה גם היא הופכת את ההסכמה הישראלית להסכמה אירופאית, או לכל הקרוב מקרבת אותה מאוד להסכמה לפי ה-GDPR.

אז מה הבעיה?

הבעיה בהפיכת ההסכמה הישראלית להסכמה בנוסח האירופאי לפי ה-GDPR, היא שאין בכך תמיכה בחוק הישראלי גם בהיבט שזו לא ההסכמה שהחוק קובע, וגם בהיבט שאין בסיס חוקי אחר לעיבוד מידע אישי לפי החוק הישראלי.

למרבה הצער לא הוספו בתיקון 13 עוד בסיסים חוקיים לעיבוד מידע מעבר להסכמה, כפי שיש ב-GDPR. בישראל גם אחרי שתיקון 13 ייכנס לתוקף, אין אלא להתבסס על הסכמה כבסיס חוקי לעיבוד מידע (מעבר לחובה חוקית שלא חלה במקרה המסחרי), ולא ניתן להתבסס למשל על אינטרס לגיטימי או על צורך בעיבוד לשם קיום הסכם עם נושא המידע (ב-GDPR מנויים בסיסים כאלה וסה"כ 6 בסיסי עיבוד שונים ב-Article 6(1)).

מדובר אם כן בניסיון לעשות יבוא חלקי של ההסכמה על פי ה-GDPR בלבד, בלי לייבא את החלופות להסכמה, כך שניתן יהיה לבצע עיבוד מידע אישי על סמך בסיסים חוקיים אחרים.

התוצאה של יבוא חלקי וחסר כזה היא שלא – מה שטוב לאירופה לא טוב לישראל אם מייבאים רק פן אחד צר של ההסכמה מאירופה, אבל לא מייבאים לצידה את כל המכלול שתומך בכך, שהיא לא תהיה הבסיס החוקי היחיד לעיבוד מידע אישי.

מבחינת עמדת הרשות בעניין הזה, נותר רק להמתין ולראות אלו שינויים אם בכלל תעבור הטיוטה בעת שתפורסם כמסמך סופי.

תגובות