יועמ"ש בתעשיית הביוטכנולגיה – ניהול סיכונים בעולם של אי ודאות.

לאחר למעלה מ-20 שנות ייעוץ משפטי לתעשיית הביוטכנולוגיה, ישנו דבר אחד אותו אוכל לומר לכם בוודאות: מדובר באחת התעשיות המורכבות ביותר עבור כל יועצ/ת משפטי/ת.
פגשתי את התחום לראשונה כשעוד היה בחיתוליו בישראל, והיום אני יכולה להגיד שצפיתי בו מתפתח ומתבגר, ועד היום כל יום עבודה כי אני חווה את אחד האתגרים המקצועיים הכי מעניינים שיש.
אני זוכרת את יומי הראשון כעורכת דין במשרד, כאשר ביקשו שאעיר על הסכם רשיון לתרופה חדשה שחברת טבע מפתחת. מכיון שהתמחיתי בדיני מיסים ומשפט מסחרי, חשבתי לעצמי – כמה מסובך כבר יכול להיות ההסכם הזה?
התשובה הקצרה: מסובך מאד!
אפרט: תארו לעצמכם שאתם מנסים לנסח חוזה עבור חברה שמפתחת תרופה חדשה, ובמקום לדעת שבמקרה בו תכנית פיתוח אחת לא עובדת, תעברו לתכנית פיתוח אחרת, אתם יודעים שיש סיכוי גדול מאוד שכל התכניות שלכם לא יעבדו – בכלל!
אני זוכרת את הפעם הראשונה שישבתי עם הצוות המדעי ושאלתי אותם איך הם יודעים שהתרופה שלנו תעבוד. התשובה שלהם הייתה משהו כמו "אנחנו לא ממש יודעים אם התרופה תעבוד. אנחנו מצפים שהתרופה תעבוד על סמך המחקר הבסיסי, אבל הגוף האנושי הוא מערכת מורכבת ויכולות להיות הפתעות".
הפתעות - בתעשייה של מיליארדי דולרים, אנחנו מדברים על "הפתעות".
בפרקטיקה - כל חוזה הוא שדה מוקשים
ניקח לדוגמא חוזי פיתוח עם מוסדות מחקר. בתעשיית ההייטק, תמיד ניתן להניח שאם הטכנולוגיה תפותח בהצלחה, יהיה לה ערך מסחרי. בביוטכנולוגיה? גם אם פיתחנו בהצלחה את הטכנולוגיה, ועברנו את כל השלבים המדעיים, עדיין קיים הסיכוי שנגלה בשלב הניסויים הקליניים שהתרופה לא עובדת או גרוע מזה - מזיקה.
אי הוודאות הזו משנה את כל צורת החשיבה בניסוח החוזים. כל סעיף "הצלחה" חייב להיכתב מחדש. איך בכלל מגדירים "הצלחה"? הצלחה מדעית? הצלחה מסחרית? איך קובעים מטרות ביניים (milestones) כשהמטרה הסופית עלולה להתגלות כבלתי אפשרית מבחינה ביולוגית? ומה קורה כשמגלים באמצע הדרך תוכנית פיתוח שאינדקציה אחרת עדיפה מזו שהתחלנו איתה?
כשה-FDA משנה את הכללים באמצע המשחק
לפני כמה שנים עבדנו על פיתוח תרופה שהייתה רגע לפני תחילת שלב שלישי של הניסויים הקליניים. השקענו שנתיים בהכנות, תיאמנו עם הרגולטור - הכל היה מוכן. ואז, בישיבה אחת עם ה- FDA, הם החליטו ששיטת הבדיקה שלנו לא מספיק טובה. לא בגלל שהיא לא עובדת - בגלל שפיתחו סטנדרט חדש לבדיקה.המשמעות היתה חזרה אחורה לשלב הפיתוח, עיכוב של שנים בהשקה.
וזהו רק קצה הקרחון. תעשיית הביוטכנולוגיה היא אחת התעשיות הכי מוסדרות שיש, והרגולציה לא נוגעת רק לשלבי הפיתוח. כל צעד בדרך מוסדר לפרטי פרטים: מה יהיה שם המוצר (כן, גם על זה יש ועדות שמחליטות), מה יהיה מחיר המוצר, מה מותר ואסור להגיד לרופאים, איך תיראה האריזה, מה ואיך מפרסמים, ועוד ועוד. בנוסף כמובן שלכל מדינה יש את הרגולציה והכללים שלה, אין דין ארה"ב כדין סין, יפן או אירופה. הרגולציה הזו נוטה להשתנות כל הזמן, ובעיקר בזמנים שהכי לא יתאימו לכם או לחברה.
כיועמ"ש, איך מתכוננים למשהו כזה? איך נותנים ייעוץ למנהלים כשהמציאות יכולה להשתנות בבת אחת? איך בונים אסטרטגיה משפטית ועסקית שלוקחת בחשבון שהרגולטור יכול לשנות את הכללים בכל שלב - לא רק בפיתוח אלא גם בשיווק, במחיר, ואפילו בפרסום?
התשובה היא שלא ניתן להתכונן לכל דבר, אבל ניתן לנסות להיות ככל האפשר גמישים - בהסכמים, בתכנון אסטרטגי, ובייעוץ השוטף שנותנים. צריך לבנות מנגנוני הגנה שיאפשרו לכם לשרוד גם כשהבלתי צפוי קורה.
לא פחות חשובה מהגמישות היא בניית רשת קשרים רחבה של יועצים חיצוניים מומחים. כיועת משפטיתשחיה בישראל, אני לא יכולה להיות מומחית בכל התחומים הרגולטוריים, במשפט הבינלאומי, ובכל הנושאים הייחודיים שעולים. כשפתאום מתגלה בעיה רגולטורית בגרמניה או שצריך לטפל בפטנט שנפסל בסין, צריך לדעת למי לפנות - ומהר. אז מגלים שהרשת הזו הופכת להיות אחד הכלים הכי חשובים שיש ליועמ"ש – לא פחות מהידע והניסיון מקצועי שלה.
משקיעים - למרות כל הסיכונים
הדבר המוזר בתעשייה הזו הוא שכולם יודעים שהסיכויים נגדם, ובכל זאת משקיעים בה עוד ועוד כספים. הסיבה היא פשוטה – כשיש הצלחה, התשואה יכולה להיות עצומה.
אבל בישראל כמו בישראל, זה תמיד יותר מורכב. בנוסף לכל הסיכונים הביולוגיים והרגולטוריים הרגילים, אנחנו צריכים לשכנע משקיעים שההשקעה כדאית גם כשהשלטון לא יציב (זוכרים שהיו כאן 5 מערכות בחירות?), יש חשש ממהפכה שיפוטית, וכיום יש מלחמה בלתי פוסקת. משקיעים בינלאומיים מבינים אולי את הסיכונים הביולוגיים, אבל הם צריכים גם להשתכנע שכדאי להשקיע כסף דוקא בנו, במקום בחברה דומה בבוסטון או בסן פרנסיסקו.
המצב הזה יוצר דינמיקה מיוחדת. המשקיעים שמכירים את הסיכונים, רוצים לראות בטוחות, התקדמות וציוני דרך. כיועמ"ש, אני צריכה לעזור להנהלה להרגיע את המשקיעים שחוששים, תוך הקפדה על כך שלא נבטיח יותר ממה שאנחנו יכולים לעמוד בו.
זו באמת אמנות - לספר את האמת על הסיכונים בלי להפחיד, ולהציג את הפוטנציאל בלי ליצור ציפיות לא ריאליות
אז מה למדתי אחרי יותר מ-20 שנה?
תמיד לחשוב "מה אם זה לא עובד?" - בכל חוזה, בכל החלטה, בכל אסטרטגיה. זו לא פסימיות, זה ריאליזם.
להכיר את המדע (לפחות ברמה הבסיסית) - בשביל להיות יועצת משפטית טובה אני לא צריכה להיות מדענית. אני צריכה להבין מספיק כדי לזהות מתי אומרים לי שמשהו "בטוח" כשזה לא באמת בטוח.
להיות גמישה - התכניות ולוחות הזמנים משתנים כל הזמן, הרגולציה משתנה, המדע משתנה. המבנה המשפטי חייב להיות מספיק חזק כדי לתמוך בחברה אבל מספיק גמיש כדי להתאים לשינויים.
לרקום רשתות בינלאומיות - התחום גלובלי, ומה שקורה באירופה,בארה"ב ובכל מקום אחר בעולם רלוונטי כבר היום לכל מה שקורה כאן. אחרי כל השנים האלה, הרשת המקצועית הבינלאומית שלי הפכה לאחד הכלים החשובים ביותר שיש לי.
למרות כל הסיכונים והמורכבויות, אני חייבת לומר שאחרי כל השנים האלה יש משהו מיוחד בלהיות חלק מפיתוח טכנולוגיות שיכולות באמת לרפא אנשים. ראיתי את התחום עובר מחלומות למציאות, ראיתי טיפולים שפותחו כאן מצילים חיים ברחבי העולם. כשאתם רואים מטופל שמקבל טיפול שהחברה שלכם פיתחה, וזה משנה לו את החיים – אין משהו שידמה לזה.
כן, זה מורכב. כן, זה מלחיץ. כן, ישנם כישלונות בדרך. אבל זהו גם אחד התחומים הכי מרגשים להיות בו יועמ"ש היום.

